אם אתם בוגרי ניקוי ראש אתם יכולים להאמין ששולמית אלוני הייתה לי מודל לחיקוי. באחד המערכונים של ניקוי ראש שודר מערכון שבא להשביע את רצונם של הצופים, "אברהם יצחק ויעקב, חברי החוג לרעננות ציבורית", שביקשו שנבקר את השמאלנים. ישבו כאילו דן בן אמוץ יחף ורגליו על השולחן, עמוס קינן ושולמית אלוני, וכשנשאלה מה לה ולחבורה – ענתה: "אני שונאת ילדים בהתנדבות". "וממה את חיה?" – "אני מוכרת אותם למיסיון".

אני מכירה את שולה מימיה הראשונים ברדיו בתל אביב. האישה היפהפייה, תוססת ומתסיסה, מתעקשת להילחם על זכויות האזרח, מדברת בשמו של הצרכן – מושג חדש. שמונה שנים שידרה: "מחוץ לשעות הקבלה", "הנושא בטיפול", "הכירו את החוק", כתבה מדורים דומים בעיתונות, ומפעילות חברתית עברה לפעילות פוליטית.

היא באה ממשפחה דלת אמצעים, אבל בהכרה מלאה, ציונית וסוציאליסטית. האישה המשכילה הזו, המחוננת, ידעה לשאוף ולממש. מורת-על, מכירה לפני ולפנים את המורשת היהודית, ואפילו מצליחה להביך בידענותה ח"כים דתיים. בוגרת סמינר בית הכרם, לוחמת ומנהיגה. מציינים אישה כמופת כשהיא חולת ניקיון.

על שולמית אלוני אפשר לומר שהיא הייתה חולת שוויון.

ב-1958 פרסמה את ספר הלימוד לבתי ספר תיכוניים "אזרח ומדינתו: יסודות בתורת האזרחות".

בשנת 1964 פרסמה את הספר "זכויות הילד בחוקי מדינת ישראל".

אני רוצה להודות, מסתייעת בשיר של יהודה עמיחי:

איך הדגל התחיל?

נניח שהיה משהו שלם
כלבוש אישה שעליה מתגעגעים.

אחר כך נקרע לשניים והספיק לשני מחנות יריבים,
או כמו כיסא נוח שבור בגן נטוש.

מילדותי, קרעי בד הפסים המתנופפים ברוח,
גם זה דגל האומר לך לקום וללכת אחריו,
או לבכות לידו, לבגוד בו או לשכוח.

אינני יודע: במלחמותי לא הלך נושא הדגל
לפני המחנה האפור בענני אבק ועשן.

גם ראיתי דברים שהתחילו כאביב
והסתיימו בנסיגה חפוזה בחולות חוורים.

אני רחוק מכל זה עכשיו, כאדם אשר
באמצע הגשר שוכח את קצותיו
ונשאר עומד רכון מעל המעקה
להביט במים הזורמים למטה,
וגם הם דגל.

אני מאושרת בפרס הזה על שמה של האישה הענקית הזו, אבל מוטב לי שאשתוק. שחקנים ראוי שרק ישחקו, יציגו – לא צריכים לשמוע את דעותיהם. תודה רבה.